<h1>האחר</h1>
<h2>דף קח:</h2>
ודין הגזירה י' עיקרין. האחד על המודה במקצת, כמו שאמרו [ב"ק ק"ז ע"א, שבועות מ"ב ע"ב] מודה במקצת הטענה ישבע, ובזה שבעה תנאין. אחד צריך להיות הטענה של תובע שתי מעה כסף שהוא שתי כסף והודאת הנתבע בפרוטה שהוא רביע חבא, חבא משקל חטה אחת של כסף, וההודאה אינה מכלל שתי כסף, אלא צריך להיות הפרוטה של הודאה יותר משתי כסף, שהטענה יוצאה היא מכלל ההודאה, וההודאה שם אחת היא (טור ח"מ סי' פ"ח), כמ"ש חכמים [שבועות ל"ח ע"ב] שבועת הדיינים הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ופי' בגמ' [שם ל"ט ע"ב] אמר רב כפירת טענה שתי כסף והלכה כמותו. ואם הטענה פחות משתי כסף אינו חייב בשבועה, וכן אמרו [שם מ' ע"ב] א"ר פפא טענו כלי ופרוטה הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב, הודה בכלי וכפר בפרוטה פטור. ושיעור שתי כסף שתות וחצי מן הכסף של ערביא והם הנקראים רובגין, והם כל שמנה כספים כסף אחד, ובזה סמכינן מאתים כסף מוהר בתולה שהם כ"ה כספים, ולאלמנה שנים עשר כספים וחצי, ס"א שתי כסף דנקיון שתי מעות כמ"ש המשנה [ב"מ מ"ט ע"ב], האונאה ד' כספים מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח, ועוד אמרו [קדושין י"ב ע"א] (שמעה) [שש מעה] כסף דינר, הנה לפי החשבון ב' מעות הן שתי כסף של משנה, והם רובע משקל זהוב ושליש שהוא שליש זהוב שזה הזהוב ד' כמשקל הסלע, הנה מצינו שקראו רבותינו כ"ד כסף לסלע, ושיעור כפירת טענה שתי כסף הוא שתות וחצי, ופירוש פרוטה רובע חבא, לדבריהם [שם] מעה שני פונדיונים, ופונדיון ב' איסרין, ואיסר ב' מסימסים, ומסמיס ב' קונטרקין, וקונטרק ב' פרוטות, נמצא פרוטה אחת משמנה באיסר האיטלקי, נאמר שהמעה שתות ופונדיון קונרט ואיסר חבתין ומסומס חבא וקונדנק חצי חבא ופרוטה רביע חבא, ואם הגיע ההודאה לפרוטה אחר שתישאר בכפירה שתי כסף חייב הנתבע גזירה, וזה א' מה' דינין הנמשכין בפרוטה, האחד זה שזכרנו כבר. והשני קדושי אשה נשלמים בשיעור פרוטה. השלישי הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מעל. הרביעי המוצא שיעור פרוטה חייב להכריז. החמישי הגזל אסור מפרוטה ולמעלה. ואלו כולם שנינו במשנתינו, דתנן [ב"מ נ"ה ע"א] חמש פרוטות הן, ההודאה בשוה פרוטה, והאשה מתקדשת בשוה פרוטה, והנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל, והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז, והגוזל את חברו אפי' שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי. ואם היתה הטענה בכלים אפילו אין בהם שתי כסף אלא פחות והודה באחד וכפר באחד חייב, כמ"ש [שבועות מ' ע"ב] אמר רב ענן אמר שמואל טענו שתי מחטין כפר באחת והודה באחת חייב לכך יצאו כלים למה שהן.
והתנאי השני צריך להיות הטענה מדבר הנשקל והנמדד והנמנה, כדתנן [שבועות מ"ב ע"ב] אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ובמשקל ושבמנין. ואם טענו בזולת אחת מאילו אפי' יותר משתי כסף והודאת פרוטה ויותר מזה, אין מתחייב הנתבע גזירה, כגון הטוען לחבירו כיס מלא והשיבו הנתבע איני יודע כמות שהי' החזרתיו לך, אינו מתחייב גזירה, כדברי המשנה [שם] כיצד בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל, פטור, וכן אם טענו כלי גדול והשיבו הנתבע כלי קטן, אין חייב גזירה אלא א"כ ייחד משקלה ויודה הנתבע במשקל פחות, חייב גזירה, כמ"ש [שם מ"ג ע"א] מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור, אבל אמר לו מנורה בת י' ליטרין לי בידך אין לך בידי אלא של חמש ליטרא חייב. כללו של דבר אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. ואם היתה הטענה בסכום ויודה לו בפחות אע"פ שלא מדדו לו חייב, כגון האומר לחבירו כיס מלא לי בידך והוא אומר חצי לך בידי, חייב גזירה שהודה לו מקצת מן הטענה, כדתנן [שם מ"ב ע"ב] זה אומר עד הזיז וזה אומר עד חלון חייב.
והתנאי השלישי צריך להיות ההודאה ממין הטענה, וזה המין הנזכר פה הוא כגון דבר שנכנסין תחתיו דברים הרבה כגון הצאן שנכנסין תחתיו שה ועז וטלה וכל שכמותם. וכגון בהמה שבכלל בהמה שור ושה וחמור וכל שכמותם. ואם יטעננו בג' בהמות ויודה או בשור או בשה או בחמור ויכפור בשאר, חייב, ואם טענו ג' שוורים והודה לו בג' צאן פטור מגזירה, כמ"ש [שבועות מ' ע"ב] טענו לו שור והודה לו בשה פטור מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. וכן בדבר שאין בו רוח חיים כגון הטוען נסכא לחבירו או כלי מתכות, ובכלל נסכא ומתכות זהב וכסף וברזל ונחשת ועופרת וכל הדומה להן. ואם טענו זהב והודה לו בכסף פטור מגזירה, כדבריהם [שם ל"ח ע"ב] ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור. והמטבע אינו נחשב מין במינו, כגון הטוען לחבירו מטבע זהב והודה לו מטבע כסף אינו חייב אלא פטור, שאין המטבע כולל לעשות שאינו מינו מינו ולחייבו, כמו שאמרו [שם מ' ע"א] דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור, ולא תאמר שעד שיאמר לו בטענתו ממש זהב זהוב, אלא כיון שאמר לו דינר זהב אין צריך לומר זהוב, כי כבר אמר בגמ' אמר רב אשי כל האומר דינר זהב כאומר זהב זהוב דמי, אלא אם יאמר התובע שיש לו עליו בזהוב כספים והודה במקצת כספים, חייב גזירה, כמו שאמרו [שם] דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף או טריסית (היא מטבע פחות מדינר) או פונדיון חייב, ואמרו בגמ' [שם] על זה א"ר אלעזר בטוענו בדינר מטבעות. וכן הדין בטענת התבואה שבכלל התבואה חטין ושעורין ופול וכוסמים וכל הדומין להן, אבל אם יטעננו חטים והודה לו בשעורין פטור, אלא אם יטעננו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם חייב גזירה, כמ"ש [שם ל"ט ע"ב] אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהם חייב, וכן אם טענו התובע כדי שמן והודה לו הנתבע בכלים בלבד חייב גזירה, אבל אם טענו שמן בלבד והודה לו בכדים, פטור מגזירה שיתכן שיהיה השמן בנודות וכדומה להם ואין הכדים ממין הטענה, ועל זה אמר המשנה [שם ל"ח ע"ב] הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים, אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע, וחכ"א אין ההודאה ממין הטענה, ודקדק הגמ' [כתובות ק"ח ע"ב] על אדמון שאם יטען לו שמן סתם יש בו לשון קנקנים ואין הלכה כמותו.
וכלל הדבר אינו מתחייב גזירה בהודאתו דבר שלא טענו התובע אלא אם יתברר הדבר לדיין שהודאתו שהודה בערמה היתה שנתכוון להודות קודם שיתבענו בעל דינו חייב, אבל אם לא היתה הודאתו אלא לפי תומו אע"פ שחזר ותבעו גם בזה הדבר שהודה הואיל ולא טענו מקודם הודאתו פטור, כמ"ש [שבועות מ' ע"ב] אמר רב ענן אמר שמואל טענו חטין וקדם והודה לו בשעורים אם במערים חייב ואם במתכוון פטור. וזה מן הדברים שאסורים על האדם לטעון על חברו יותר ממה שחייב לו כדי לחייבו גזירה בהודאתו האמת (או) כדי לגלגל עליו דברים אחרים, ובזה אמרו חכמים [שם ל"א ע"א] מנין לנושה בחברו מנה שלא יאמר אטעננו מאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק. וכן אסור לו לאדם שחייב לחבירו חמשים זוז [ותבעו מנה] לכפור לו בב"ד ולהודות לו חוץ לב"ד שלא יתחייב גזירה מפני שטוענו יותר ממה שחייב לו, כאשר אמר התוספתא [שבועות פ"ה ה"ב] היה טוענו מנה ולא היה חייב לו אלא נ' זוז לא יאמר הריני כופר לו בב"ד וכשאצא לחוץ הרי אני מודה לו שלא יזקק לו בשבועה, ת"ל [שמות כ"ג] לא תשא שמע שוא לא תשמיע לדיין שמע שוא.
והתנאי הרביעי צריך להיות הטענה בדבר הנמסר אלא אם טענו שאבד לי כך וכך וזה אומר לא מצאתי אלא זה, אפילו אם בא בעל האבידה מקודם ואמר שכיס במאה דינר אבד ואח"כ בא המוצא והביא כיס ובו נ' דינרים, פטור מגזירה, שכך אמרו [גיטין מ"ח ע"ב] המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם (טור ח"מ סי' רס"ז), ואע"פ שהפריש א' מחכמי הגמ' בין הדבר הנשמר בזולתי חבירו להפרד מעצמו ובין דבר שאינו נשמר כדי לחייב המוצא גזירה בדבר שאינו נפרד מעצמו אלא בלקיחת בן אדם כגון מעות בכיס שלא יתכן שיצאו המעות מן הכיס אלא בלקיחת בן אדם, וזה הוא [שם נ"א ע"א] אמר ר' יצחק ב' כיסים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' נשבע, ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע, מ"ט שוורי מנתחי אהדדי כיסים לא מנתחי אהדדי, ואין הלכה כמו זו המימרא, חדא דהוא יחידי, ועוד (היא) [הא] פטירת המוצא מן שבועה בזה תקנה שיהא כל מוצא מציאה נוטלה ומחזירה אלא אם יש עדים בעת שמצאה מתחייב, וכך הקשינו על זה [שם] ולית ליה לר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע, ופירקו לפי שכתבוהו ביחידאה ללמדך שאין הלכה כמותו, ואמר הוא דאמר כר"א בן יעקב, ונפרש שאין הלכה כר"א ב"י בשער (האחד)
